האריה
"איזה תמונה מוזרה", אומרת לי תמר. "אריה מסתתר? ממתי אריה מסתתר? ממי יש לו לפחד, ממה?"
"ממה באמת?"
"לא יודעת. הוא מלך החיות, הוא טורף, הוא חזק, אין לו יריבים, ואם יש לו- הוא מכניע אותם בקלות. ולא רק זה, תראי איזה מחבוא משונה הוא מצא לו. לא, לא משונה, לא יעיל בעליל. הגזע מסתיר בקושי חצי ממנו. מה הוא חשב לעצמו. "באמת", היא פונה אליו בטון דידקטי, "למה אתה מתחבא, ואם בכל זאת החלטת שאתה צריך להתחבא, לפחות תחפש לעצמך מקום יותר מוצלח!"
היא נוזפת כמעט באריה, עצבנית. על טיפשותו, על הבחירה הלא מוצלחת שלו.
"מרגיז אותך האריה הזה מה?"
"כן. מרגיז מאד"
"מרגיז שמה?"
"מרגיז ש... תקשיבי!" היא פונה אלי, הטון שלה כועס ממש. "האריה הזה הוא אריה, עם תכונות של אריה, עם כוחות של אריה, עם נראות של אריה. ובמקום להתנהג כמו אריה הוא מתנהג כמו... כמו החיה הכי טפשה ביער, הילד הכי חלש בכיתה, לא יודעת..."
"וזה מכעיס כי?"
"ברור שזה מכעיס". תמר שוכחת את עצמה לחלוטין, "מה זאת אומרת למה? כשמסתובב לך בבית אריה שמתנהג כמו עכבר, שמפחד מהצל של עצמו, ששוכח מיהו, ומהו באמת, ששוכח שיש לו נתינים שהוא צריך לדאוג להם, ששוכח שיש לו תפקיד, שיש לו כוח, ש..."
ופתאום פורצות הדמעות. כל כך פתאום, שמאיימות להטביע אותי כמעט. כמו גאות, כמו צונמי שמציף את היבשה בלי שום הכנה מוקדמת. בתחילה הן שוטפות, כמו מי ספונג'ה שמשחירים בן רגע מהלכלוך שמתערבל בהן. אחר כך כמו מי השטיפה הסופית, מים נקיים שרק מבריקים את הרצפות: זעם, תסכול, כעס, כאב, פחד, חוסר אונים, ויאוש, יאוש תהומי.
"תגידי מה עשית לי?" מתעשתת פתאום תמר, "מאיפה הוצאת לי את זה? מה קרה לי פתאום?"
אני מתבוננת בה. שותקת, ממתינה.
"לא", היא מודה בשפל קול, "ממש לא פתאום. כבר חודשים, לא, שנים אפילו שזה יושב לי פה"- היא מצביעה על הצוואר, על קנה הנשימה, "רק שהתרגלתי כל כך לחיות עם הגולה הזאת, שכבר שכחתי שהיא גידול, שהיא לא טבעית שם".
"ועכשיו, איך את מרגישה עכשיו?"
"את האמת? מתביישת", היא מודה בשפל קול. "זה סוג של... מסוג הדברים שלא רציתי, לא התכוונתי לשתף בהם".
"לא רצית לשתף כי מה?"
"אמרתי לך, אני מתביישת".
"מתביישת ממה?"
"מתביישת", היא מרימה את ידיה ומורידה אותם במן חוסר אונים. "לא יודעת".
"הוא לא ממלא את התפקיד המלכותי שלו, ואת מתביישת, כן?"
"כן, נכון",
"נדמה לי", אני אומרת בזהירות, "שאת לוקחת אחריות על הכישלון שלו. כאילו, באיזשהו מקום גם לך יש בעלות על הכישלון הזה, הוא שייך גם לך".
שוב נרטבות לה העיניים. "ברור שאני קשורה אליו, מה זאת אומרת, אני אשתו לא? אנחנו, איך אומרים בדרשות של השבע ברכות- נהיינו לאחד".
אופס. בכיתה היינו מפסיקות להקשיב כשהמורה סיימה עם המשל ועברה לנמשל. כאן איכשהו, זה יוצא בדיוק להיפך.
"זו באמת שאלה מעניינת", אני מסכימה אתה. "באמת את מרגישה שכל מה שקורה אתך קשור אליו וכל מה שקורה אתו קשור אלייך?"
היא חושבת עוד קצת. "לא, ברור שלא. אחרי הכול כל אחד מאתנו חי בעולם הזה עשרים שנה, קנה לעצמו אי אלו תכונות וניסיון חיים, לא נולדנו מתחת לחופה".
"אז מה את אומרת לי בעצם, שאין לי מה להתבייש, שזה לא קשור אלי, זה לא תלוי בי?"
"אני לא אומרת כלום, מה את חושבת?"
"אבל זה מתסכל, זה כל כך מתסכל".
"וזה גם כואב"
"נכון"
"ומה עם הכעס?"
היא מרימה שוב את הקלף ובוחנת אותו, כאילו בפעם הראשונה
"אני מבולבלת, היא מודה. "לא מסכימה לוותר על הכעס, אבל איך להסביר לך, אני צריכה כאילו לקלף אותו, לבדוק מה הוא מסתיר מאחוריו".
"ואיך ההרגשה?"
"מוזרה. את יודעת?" היא מישירה אלי מבט. "הכעס נהיה פתאום לא רלוונטי, כאילו השקעתי אנרגיה במקום הלא נכון".
"לא יודעת אם אפשר לומר כך", אני עונה לה בזהירות. "וודאי שמוטב תמיד שלא לכעוס, אבל הייתה לו איזו מטרה לכעס הזה, הוא שירת משהו שבאופן מסוים, בזמן מסוים, עזר לך. לא חושבת שכדאי לך להיות קשה עם עצמך".
"טוב המורה", סוף סוף משתרבב לחדר משב קליל יותר. "אבל רק רגע, לכאוב מותר לי?"
"הכול מותר לך", אני צוחקת. "בעיקר מותר לך להרגיש טוב, לקבל כל דבר שאת מרגישה"
"רגע, והאריה הזה", היא חוזרת לקלף, "מה יהיה אתו? יישאר חלש כזה, טיפש?"
"נוכל אולי לבדוק את זה בפעם הבאה", אני מציצה בשעון
"לא", היא עונה לי, "אני חושבת שבפעם הבאה נשמע סוף סוף מה ללביאה יש לומר".
ואת, מה אתך?
גם לך יש 'אריות' בסביבה שגורמים לך צער, בושה, כאב?
בתוך המשפחה, מחוץ למשפחה,
האם גם את לוקחת בעלות על מעשים שאחרים בסביבה שלך עושים או לא עושים?
האם צריך, האם אפשר בכלל לעשות את ההפרדות האלו?
בואי גם את וגלי את סיפור חייך
מוזמנת להשיב למייל הזה
מחכה לך
ולהתראות בקלף הבא!
נבנה באמצעות מערכת דפי הנחיתה של רב מסר